השבת פרשת 'האזינו' אנו קוראים את השירה אותה כתב משה ולימד את בני ישראל לפני מותו-במצוות ה'. בסיום הפרשה עולה משה לתצפית על הר נבו, משם ישקיף על ארץ ישראל- אליה לא יזכה להיכנס ולאחר מכן ימות בהר.

על העלייה להר אנו מוצאים שמשה מצווה לעשות זאת "בעצם היום הזה "- ביטוי נדיר בתורה. פעם נוספת שאנו נתקלים בביטוי זה הייתה ביציאת מצרים, גם שם אנו קוראים "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים".

חז"ל מסבירים שההקבלה בין שני המקרים היא, שבשניהם הפעולה נעשתה על אפם וחמתם של המתנגדים: ביציאת מצרים היו אלו המצרים שביקשו למנוע מבני ישראל לעזוב ולצאת לחירות. בפרשה שלנו העלייה של משה נעשתה על אפם וחמתם של בני ישראל, שביקשו למנוע ממנו לעלות על פי ציווי ה', מתוך ניסיון למנוע ממנו למות.

לפי המדרש אמרו בני ישראל: "אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים … ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחים אותו!".

לכאורה טענת בני ישראל אינה מובנת: באיזו דרך יכול בן-תמותה למנוע מהקב"ה ליטול את נשמתו של אדם כלשהו?? בנוסף מדובר לכאורה בקריאת תיגר כלפי קיום ציווי ה', ובכל זאת התורה לא שוללת התנהגות זו.

התשובה: בראייתם של בני ישראל, הציווי של הקב"ה לעלות להר ולמות היה מופנה למשה בלבד, ואילו הם ראו את עצמם כמחויבים בהכרת הטוב למשה שהלך איתם את כל הדרך לגאולה. לכן הם מבחינתם ניסו למנוע את העלייה להר שתוביל למוות.

במעשה זה של בני ישראל שהלכו על הקצה מול ציווי הבורא, ישנו מסר עבורנו על ערכה של הכרת הטוב ועד כמה היא אמורה להקרין על ההתנהגות שלנו.